לפנות ערב נסענו כולנו באוטו והיא, בת השבע, שאלה משהו (אני ממש לא זוכרת מה) ונענתה ע"י אבא שלה שאנחנו כל הזמן זזים קדימה וכל רגע שעובר לא חוזר.
היא, מהמושב האחורי, מייד עונה בישירות, נחרצות ואולי אני שומעת אפילו מעט בוז בקולה: "לא נכון! מה עם דמיון? חלומות? תמונות?". אנחנו במושב הקידמי מחייכים אחד לשנייה וממלמלים, "את ילדה חכמה…" שמעתי בטון בו דיברה איזה חלק בה שאומר: "באיזה עולם אתם חיים? דו ממדי? כי אני בתלת מימד…"
* * * * *
מציאויות שונות, מציאויות מקבילות, מימדים שונים, מהו זמן…נושאים שמעסיקים…
אז מה היא מציאות? וכל החלוקה הזו של : "זו מציאות או דמיון?" האם דמיון אינו חלק מהמציאות? הרי אנחנו מדמיינים כל הזמן. יש מציאות דחוסה כמו האורז שבישלתי היום והכיסא שאני יושבת עליו ויש מציאות פחות דחוסה והיא מה שדמיינתי היום כשנסעתי בוהה בחלון הרכבת כמו גם החלום בליל אמש.
אבל הכל הוא מציאות, לא? מי אנחנו שנקבע מה כן ומה לא ואיפה הגבול?
בתפקידים השונים אותם אנחנו ממלאים בחיינו השאלה הזו מקבלת צבעים שונים ומשמעויות שונות. אני מפתחת סיפור דמיוני שלם עם בן השנתיים וחצי, הולכת איתו למחוזות של "קרה כך ואחר-כך כך" ונירקמת לה שיחה מתוקה להפליא שמתחילה הרבה פעמים ממשהו שהרשים אותו היום וממשיכה לה הלאה.. הלאה.. רחוק..
אבל כשחבר שלו נלחץ ובוכה כי הבן שלי שם מסיכת פורים על הפנים, ועבור החבר זה אמיתי, פתאום עומד מולו אריה שואג, תפקידי אז להרגיע אותו ולהראות לו מי באמת נמצא מאחורי המסיכה.
האם כשמישהו מדמיין שמשהו רע קורה-זו מציאות? נשמע מסוכן להגיד כן, אבל כל עוד הוא מדמיין את זה, זו מציאות עבורו. כשמדמיינים, גם חווים את מה שמדמיינים ולא פעם גם מתנהלים לפי זה. למשל – באחד מימות החורף הגשומים עמדנו עם האוטו לפני שלולית ענקית בכביש ואני אמרתי: "יו… אני לא בטוחה שנצליח לעבור". מייד קיבלתי הרצאה מהבת שלי שסיפרה שהמאמן שלה באומנות לחימה הסביר להם שכשהם נלחצים מתחרות וחושבים שלא יצליחו זה מפריש כל מיני חומרים לא טובים במוח. ושגם אני צריכה לחשוב שנעבור את השלולית בהצלחה, אחרת זה מפריש לי חומרים במוח.
בחדר העבודה לפני כמה ימים סיפרה לי מטופלת על מקרה שקרה לה בעבודה: היא ראתה מישהו שלא הכירה ניכנס למקום עבודתה, ומייד עבר לה תסריט שלם בראש שבגלל אותו אדם מפטרים אותה. ביחד צחקנו על העניין ועל כמה רחוק היא הלכה עם הדמיון. למחרת היא התקשרה לספר לי שהדמיון הפך למציאות והיא פוטרה.
לא פעם אני מבקשת ממטופל לדמיין איך הוא חש, כשאותו קושי, שעליו אנחנו מתמקדים בתהליך לא קיים ועל-ידי כך הוא חווה מצב הוויה חשוב שלא נגיש לו (לא מציאותי עבורו?).
מטופלת אמרה לי לא מזמן שבמסע בדמיון מודרך שעשינו באחד המפגשים ובו הנחתי אותה לדמיין ולחוש איך זה כשהיא לא "סוחבת את אמא שלה על גבה", נפתח עבורה צוהר לאפשרות הזו שעד כה לא היתה קיימת בחייה.
* * * * *
אני נעה במנהרת הזמן אל הזמן בו אני הייתי ילדה וניזכרת שהייתי לפעמים שרועה בחדר שלי, בוהה, חולמת, מדמיינת… פעם אחת אמא שלי עברה ליד דלת החדר ושאלה: "מה את עושה?" ואני בקוצניות מה: "כלום. מה אסור לעשות כלום? כל הזמן מוכרחים לעשות משהו?".
שנים אח"כ אמא שלי אמרה שהתשובה שלי הפתיעה אותה וגרמה לה לחשוב. בתפיסה שלה, כמו אצל רבים אחרים חשוב לעשות וכשלא עושים זה בזבוז זמן.
* * * * *
על פי התרבות האינדיאנית יש הרבה חיות שחולמות-אחת מהן היא הלטאה שמתחממת בשמש וחולמת. דרך הכניסה לזמן חלום היא חוזה מה יהיה.
רות שר שלום 